שנתיים לדן:

הנה שוב, אני יושב מול המחשב שאני רגיל לשבת מולו כל היום ואני צריך לכתוב עליך דן.

אני לא בחור כל כך יצירתי בכתיבה, אבל ידעתי שכמו שנה שעברה, גם השנה יהיה לי מאוד קל לכתוב, יהיה לי מאוד קל לכתוב, כי יש לי הרבה מה לספר לך דן, הרבה מה לספר לאנשים פה על השנה שעברה, עוד שנה בלעדייך.

 

אז היו כמה הישגים גדולים, השנה יוני ואני החלטנו לרוץ את מרתון ניו יורק לזכרך, דן ביצע את מרתון ניו יורק 3 שנים ברציפות. לקחתי את זה ברצינות ונרשמתי לקבוצת ריצה והתחלתי להתאמן. כדי שלא נעמוד פה כל היום, אני לא הולך לספר על כל 18 השבועות שעברתי, אבל היו כמה רגעים שאני חייב לשתף. לאורך כל תקופת האימונים, לא אמרתי את זה בקול רם, אבל חששתי שלא אצליח לעמוד במשימה, חששתי שאפצע.

 

שבוע עבר, עוד שבוע, 9 שבועות עברו...והנה בשבוע ה-16 לאימונים, אני בריצה המסכמת, 36 ק״מ. אחרי הריצה הזאת מורידים עומס, מכינים את הגוף למרתון. הייתה בהחלט ריצה קשה, אבל סיימתי אותה. הגעתי הביתה, לא היה אף אחד בבית, נכנסתי למשרד של אמא, תמונה שלך על הקיר ואני בוכה, בוכה כי אני יודע, שאני הולך לעשות את מרתון ניו יורק ואתה לא תראה את זה.

 

שבועיים קדימה, חזרתי לניו יורק...אחרי שנתיים וחצי. כל דבר בעיר הזו מזכיר אותך, אני לא מכיר את העיר הזו בלעדייך, זו הפעם הראשונה שאני בניו יורק, ואתה לא.

 

קורל ואני אוספים את המספר שלי מהאקספו, ההתרגשות בשיאה, אני יוצא לכמה אימוני ריצה, שהאחרון שבהם בברוקלין, אני מסיים את הריצה בקולומביה הייטס, מול הבית שלך, גשם יורד ואני לא מאמין שלא תראה את מה שאני הולך לעשות מחר.

 

יום התחרות, יוני ואני נפגשים ב-6 בבוקר ומתחילים את המסע שאתה מכיר כל כך טוב ל-staten island.

אנחנו די בטירוף מכל הסיטואציה, יוני זינק שעה לפני, אז אנחנו נפרדים.

 

קוראים להזנקה 3 להגיע, אני מתחיל להוריד את הבגדים הארוכים, ונכנס למתחם הזינוק, פתאום שמים את השיר ניו יורק ניו יורק של פרנק סינטרה, אני מבין איפה אני נמצא ומתחיל לבכות בטירוף, אני לא מאמין שאני פה, שאני הולך לעשות את מרתון ניו יורק, ואתה לא הולך להיות שם בקו הסיום.

 

מתחיל המירוץ, מסיבה ענקית, קבעתי עם המשפחה והחברים בק״מ 28, סרוגו מצטרף אלי, רץ איתי עד הק״מ ה-37, סרוגו, שגדל כמוך עם חינוך של טניסאי, אומר לי מילים שכל כך מתאים גם לך להגיד - ״אתה חיה, מכונה משומנת, אתה tough״, סרוגו עוזב אותי, נשאר עוד 5 ק״מ, הכאב הכי גדול בעולם...אבל אני מסיים, מסיים את התחרות 4 דק׳ לאט יותר מהמרתון הראשון שלך, אני בטוח שאתה מבסוט שלא עשיתי את זה יותר מהר, הרי ידוע שאתה הכי טוב. אבל אז, אני לא מצליח ללכת יותר מ-30 מטר, ואני בוכה, כי אני פשוט לא מאמין שאתה לא רואה את זה, אני בפאקינג סנטרל פארק, עשיתי את מרתון ניו יורק בפחות מ-4 שעות, ואתה לא רואה את זה!

 

אני חובר למשפחה אחרי שעה, כולנו בוכים ומאושרים, אגב, יוני עשה תוצאה מטורפת, אבל עדיין, 4 דקות יותר לאט מהתוצאה שלך במרתון השלישי, אתה עדיין, כרגע, הכי טוב.

 

בביקור האחרון שלי אצל דן, הוא הבטיח שבפעם הבאה שניפגש נטוס לווגאס, לפני חודשיים סגרתי את המעגל הזה שטסתי עם אורי ל-4 ימים מדהימים בווגאס, שכבתי לי שם במיטה בווגאס, באמת, מאושר. כל כך היה לי כיף, אבל המחשבה הקטנה, שאם גם אתה היית פה איתנו, זה היה יכול להיות הטיול האגדי ביותר בחיי, אבל זה כבר לא יקרה לצערי.

 

דן, הילדים שלך גדלים מאוד מהר, עמרי הוא גבר גבר, הוא חכם, הוא אוהב ספורט, הוא מכבד את האנשים ובעיקר, יש לו לב זהב, בחיים שלי לא פגשתי בן אדם כל כך טוב כמו עמרי.

 

ומיקה, אמא מספרת שמיקה זו אתה. מצד אחד היא תחרותית בצורה לא נורמלית, אבל בתקופה האחרונה היא מראה המון אהבה, בימי שישי שהילדים וסשה באים לישון אצלנו, אני נכנס להגיד למיקה לילה טוב, היא נשכבת לי על הבטן ואני עושה לה נעים בגב, עם דמעות בעיניים אני עושה את זה כי אני יודע שזה חסר לה, הם מתגעגעים לחום שלך, למגע שלך, אתה היית אבא טוב וכמה חבל שלא זכית לראות איך הם מתבגרים.

 

קשה לקלוט שאתה לא איתנו, אני אהיה כנה, אני עוד לא באמת השלמתי עם המוות שלך, לא משנה כמה מרתונים אעשה, טריאתלונים או אנשי ברזל, אני יכול להיות הבן אדם הכי קשוח בעולם, אבל שיש שיר ברדיו שמזכיר אותך, כתבה בחדשות שמזכירה אותך, אני מתפרק, ונזכר שלא אראה אותך שוב.

 

אוהב אותך, המעריץ מספר 1 שלך.

​

​

​

​