top of page
המתבגר
תחילת מסע ההתבגרות היה בכיתת הספורט חטיבת ביניים עלומים ברמת השרון
דן היה יוצא כל בוקר לאימון ומשם המשיך לחטיבה. הוא אהב לא רק את הלימודים בחטיבה, אלא את החברה הנפלאים שלמדו איתו. כשהיה מגיע החופש הגדול היה אומר שחבל, כי כיף בבית הספר. דן אהב והעריץ את רבקל'ה מחנכת שלו. אשת חינוך וספורטאית עם נשמה גדולה.
משם לפנימייה בוינגייט ותיכון חוף השרון בשפיים. המסגרת והאווירה בפנימייה ובבית הספר לא עמדו בציפיות שלו והוא ביקש לחזור הביתה ולהתאמן ברמת השרון.
בתקופה זו עבר דן מספר משברים לגבי עתידו, אבל המעבר לבי"ס ראשונים והחברים שמצא שם הפכו מייד את הקערה על פיה. הוא התייצב בטניס, נסע לתחרויות בי"ל, מצא חברות וחברים ואהב את בית הספר בימים המועטים שביקר בו. המחנכת שלו, ג'אנט גורן ידעה להבין את האופי הגלום בו כשחקן ותמכה בו לאורך כל הדרך.
הוא אמנם בקושי ביקר בבית ספר משום שהיה רוב הזמן בחו"ל בנסיעות. אבל החברות שזכה לה, הלכה איתו עד יומו האחרון
הוא התיישב לידי בשיעור מתמטיקה בהקבצה ב'. מוזר לחשוב שהיה בהקבצה נמוכה, אבל הלימודים זה לא מה שעניין אותו בתיכון. טניס היה מרכז עולמו. ואני הייתי מושקעת עמוק בתוך מגמת תיאטרון.
באופן הכי טבעי נוצרה בינינו במהירות חברות, אני לא מספיק זוכרת, רק נראה היה כאילו הוא תמיד היה שם.
גם החברים מספרים שדן הצטרף לחבורה המגובשת שלהם באופן טבעי וזורם.
הייתה לו חוצפה כזו וביטחון והוא היה הכי אמיתי שיש. הביא את עצמו, עם השובבות שלו, הצחוקים והשטויות, אמר בדיוק את מה שחשב, ישר לפרצוף, בלי להתבייש.
היינו מדברים לתוך הלילה, היו לנו שיחות טלפון של שעות ארוכות לפני השינה. הייתה גם פעם בבוקר אחרי, שדן סיפר לי כשנפגשנו בבית ספר שהוא נרדם עם השפופרת פתוחה, בזמן שאני דיברתי ודיברתי..
הוא היה בן בית אצלנו, הרגיש הכי בנוח שאפשר. היה מגיע לאכול לפני אימון טניס, פותח את המקרר, מוציא חומוס ומצלחת לו מנה יפה שלא מביישת אף חומוסיה. שם כף חומוס באמצע ובתנועה סיבובית מנגב עם פיתה וממהר לצאת לאימון. אמא שלי הייתה מתרגשת מכך שדן מרגיש כל כך בבית. היה סיפור שאצלנו במשפחה זוכרים טוב, הפעם בה דן התארח אצלנו לארוחת שבת. שישי בערב, כולנו יושבים סביב השולחן ומדברים, דן סיפר על התפקיד של אורי בצבא ואז אמא שלי אומרת: "גם צביקה היה בסטי"לים" ודן שנמצא אצלנו כל יום, שואל, בלי להתבלבל: "מי זה צביקה?" כולנו צחקנו, צביקה זה אבא שלי, שישב לידו.
מצאתי את היומנים שהיו לי בזמן התיכון, הייתי מקפידה לכתוב בהם מה אני עושה כל יום – דן תמיד שם איתי.
היינו נפגשים כמה פעמים במהלך היום. היה יום קבוע בשבוע ששנינו היינו מתחילים ללמוד מאוחר, דן היה מגיע עם הג'יפ האדום לאסוף אותי מהבית לתיכון. היינו חוזרים אלי הביתה, רואים סרטים, שומעים מוסיקה, בערב יוצאים.
נוסעים עם הג'יפ בחולות, אפילו יצא לי לנהוג עליו בעצמי. עד המקרה המצער, שדן נטש את הג'יפ שנפל מהצוק. בהמשך זוכרת את הנסיעות המהירות עם המוסיקה הטובה בגולף הכחולה.
גם כשדן היה רחוק, הרגשנו הכי קרוב. דן היה טס למשחקים בארצות שונות ברחבי הגלובוס והיינו כותבים האחד לשנייה פקסים. לפקס ממני היה סימן היכר, הקפדתי לצייר עליו את הסמל של מועדון הטניס, שלא יתפספס וידעו למי זה מיועד.
כשטסנו החבר'ה למסע לפולין, דן קצת התבאס שהוא לא יכול להצטרף אלינו בגלל הטניס. הוא שלח אותי עם מכתב מרגש והכין לי קסטת שירים שקטים יפים לדרך.
הייתה לנו חברות קרובה ואהבה גדולה
עינת קורץ-בהרב מאי 2021
bottom of page