דן,
 

רציתי לכתוב לך, כל כך רציתי לדבר עליך, מגיע לך שידברו עליך.
אבל הרגשתי שאני לא מסוגלת. כל הסיפור הזה שאתה לא כאן עדיין בלתי נתפס. גם לא הרגשתי בנוח עם זה שאני אעמוד מול אנשים ואבכה.
אבל אתמול, אחרי שהבנות נרדמו, ישבתי עם עצמי והדמעות זלגו מעצמן והתחלתי לבכות.
וככה צללתי לתוך הזיכרונות, התמונות, הפקסים הישנים והמכתבים ממך.
והגעגוע התעצם והכאב היה חזק ומוחשי.
בין המילים האוהבות שלך, והסיפור שלנו, של החברות הטובה שהייתה, כתבת לי: "אני מקווה שנמשיך להישאר חברים עד סוף החיים". וזה כל כך העציב אותי, תחושת הפספוס הקשה הזו, אבל זה גם שימח אותי, כי באמת היינו חברים טובים עד הסוף. רק שהסוף הגיע מהר מידי.

אין יום אחד שיעבור בלי שאחשוב עליך. אין סוף דברים מזכירים לי אותך, כל זיכרון עבר מרגעים של החיים שעולה, כל סימן שקשור אלייך, כל שיחה וקשר עם סשה, רונית ועדי, כל מחשבה על עמרי ומיקה, כל תאריך סמלי שמגיע, כמו יום ההולדת הראשון שלך, מאז שהלכת, או יום הנישואים שלכם שיחול בסוף החודש, כל רוכב אופניים שעובר לידי בכביש, כל משחק טניס שמשודר בטלביזיה, כל חבר משותף...לפעמים אתה מופיע לי בחלום, לפעמים אני מתעוררת לזה בבוקר.
וכל פעם אני צריכה להזכיר לעצמי מה קרה ושאתה איננו.

רציתי שנהיה חברים עד סוף החיים.
כל כך אהבתי אותך ואני כל כך מתגעגעת.
עינת.