מרים פרחי

לראשונה הכרתי את דן הנגבי במרכז הטניס ברמה"ש. פגשתי לפני כן את רונית, אימא של דן, שליוותה אותו לאימונים עם המאמן אלישע. דן ואסי, בני, התאמנו יחד באותה קבוצה. אני זוכרת שרונית ואני דיברנו והפכנו כמעט מיד לחברות.

אני בעצמי התאמנתי אז אצל אלישע וכך גם בן זוגי ששיחק טניס בעברו עוד באיסטנבול, טורקיה, משם עשינו עליה לישראל.
הדן דן שהכרתי כילד, היה כבר אז ג'נטלמן קטן. הוא התגלה כג'נטלמן גדול והרבה יותר שנים מאוחר יותר...

במשך השנים, התחלתי לשחות וזנחתי את הטניס. בגיל 56, אחרי המון שנים, הגעתי לספורט שהפך לאהבת החיים שלי  - המרתון. התחלתי לרוץ חצאי מרתון, אבל אז בעצם שאלתי את עצמי למה לא מרתון מלא?

זכיתי לרוץ במרתונים בפריז, בטבריה כאן בארץ, וגם בברלין. בפעם הראשונה שניגשתי להגרלה למרתון ניו יורק לא זכיתי להתקבל. רק בפעם השנייה, עליתי בהגרלה ואז גם כמובן שנלחצתי...למרות שאני מאד אוהבת נופים אורבאניים וערים גדולות ואהבתי את ניו יורק, לרוץ בעיר הזו מרתון הפחיד אותי. לא ידעתי איך אסתדר.

רונית נכנסה מיד לתמונה. היא אמרה לי מהרגע הראשון לא לדאוג, כי היא תחבר אותי עם דן שאז התגורר כבר בעיר עם סשה והילדים. היא אמרה לי שדן דן מכיר את העיר כמו את כף ידו. נפתחה קבוצת וואטסאפ ודן ואני התחלנו להתכתב. מהרגע הראשון הוא לא התייחס אלי כאל החברה של אימא שלו אלא כאל חברה שלו לכל דבר.

הוא מהר מאד הפך לאפוטרופוס שלי, ומפלס הפחד שלי ירד. התחלתי לשאול את דן שאלות וקיבלתי תמיד תשובות ברורות והחלטיות. בזכותו עליתי על Ferry לראשונה. בזכותו הגעתי לסוהו. בזכותו רצתי את מרתון ניו יורק וגם סיימתי אותו, ממש כנגד כל הסיכויים.

ולמה כנגד כל הסיכויים?

כי דן ליווה אותי לאורך כל המרתון בתוך ראשי ובנפשי.
דן נהרג שלושה חודשים לפני כן.

רונית החליטה להגיע למרתון ההוא בניו יורק. לילה לפני הריצה, היא הזמינה אותי לארוחת הפסטה המסורתית שנוהגים רצי מרתון לאכול כדי להכניס הרבה פחמימות לגוף. גם אורי, אח של דן הגיע לארוחה. 
אני הייתי מאד נרגשת. ישבו מולי רונית ואורי ואי אפשר היה להתעלם מהעצב באוויר. לא ידעתי מה לעשות.
לא דיברנו הרבה למרות שמאד רציתי לדבר לקראת המרתון. מה שבעיקר רציתי הוא לבכות.

באותו לילה רונית החליטה לבוא לישון בחדר שלי. עם כל הסבל שלה, היא ניסתה להתחשב ברגשות שלי יום לפני המשימה שהצבתי לעצמי ואחרי עבודה קשה והכנות של חודשים ארוכים.
 
לא דיבנו על דן, אבל הוא היה איתנו בחדר. הערב הזה היה טעון מאד, אבל ידעתי שרונית וגם אורי עושים מאמץ עילאי למרות הכאב שלהם לתמוך בי.

בבוקר קמתי מוקדם, עשיתי תרגילים ויצאתי מהחדר מפוחדת. הייתי הרוסה. נכנסתי למונית וראיתי את נחיל האנשים שידעתי שכמוני, הם בדרך לרוץ את המרתון, ופשוט הלכתי עם הזרם. 

בדרך לסטייטן איילנד התחלתי קצת להירגע. האפוטרופוס שלי, דן, היה איתי בראשי.
התחלתי את המרתון עם פציעה ואמרתי לעצמי שאתחיל ואראה מה יהיה. כשהגעתי לחצי המרתון הצלחתי להמשיך. הרגשתי שדן מלווה אותי בכל צעד וצעד.

לא פגשתי את רונית שוב בניו יורק אחרי המרתון. נדמה לי שבהסכמה שבשתיקה החלטנו שתינו לא לדבר הרבה על מה שקרה לדן. שתינו הרגשנו שאין צורך לחטט בפצעים.
 
עבור דן, הרצון שלי לרוץ מרתון בגיל מבוגר התקבל בטבעיות. בניגוד לחברים בגילי שכל הזמן שאלו אותי מה אני בכלל צריכה את זה, לדן לא היו שאלות או ספקות. הוא מעולם לא שאל ולא התערב בשיקולים שלי, גם כשידע שאני ניגשת למרתון כשאני פצועה, בלי ברכיים כמעט, ועם רקע אימונים דל של פחות מ- 25 ק"מ ריצה, שזה נחשב ממש לכלום.
 
דן נתן עצות ועזרה נטו ואני אסירת תודה על כך. כשדיברנו, הוא לא היה שואל אותי כמו כולם "מה שלומך", ולא מחוסר אכפתיות או כבוד אלא להיפך - משום שהוא באמת הבין אותי. הוא זרם איתי ועם התחושות שלי עד הסוף. אני חושבת שהשאיפות שלי, למרות הקשיים, דיברו אליו מאד. גם התכונה המשותפת שהייתה לנו ללכת עם כל דבר עד הסוף. דן היה בחור צעיר ושאפתן, ומיותר לציין גם מאד מצליח בעצמו בכל מה שהוא נגע.
   
אני יודעת שלא יאמינו לי,  אבל אין לי מילה אחת רעה להגיד על דן. לא היה לי קשר רב פעמי איתו אלא בעיקר חד פעמי, אבל אינטנסיבי מאד לקראת המרתון וכך חוויתי אותו - כאדם מושלם.

אחרי שדן הלך מאיתנו, החברים שלו לקחו את תפקידו כאפוטרופוסים שלי. הייתה לי קבוצת תמיכה שהייתה כולה מורכבת מחבריו של דן בארה"ב וגם בארץ.

כתבתי ספר על החוויה שלי כרצת מרתון, וכמובן שדן מופיע בו. הוא מופיע ויהיה נוכח לעד בחיי.

__________________________________________________________

מרים פרחי רודריג היא ד"ר לפילוסופיה וגם בעלת תואר שני בכלכלה.
גם אחרי כמה וכמה אירועים רפואיים חמורים בחייה, היא מעולם לא הרימה ידיים, כשהחליטה לרוץ מרתון למרות גילה ה"מופלג" אנו הערצנו אותה.
מרים החליטה בגיל 56 להתחיל לרוץ. דן הפך ליועץ ולתומך מספר אחד של מרים לקראת ריצת הבכורה שלה במרתון ניו יורק בשנת 2017. בספרה Portrait of a Runner מספרת מרים על חווית הריצה במרתון של ניו יורק 2017, כמו גם על חוויותיה כרצת מרתונים
שלושה חודשים לפני המרתון דן נהרג.

אני זוכרת שעוד בזמן השבעה חשבתי "מי יטפל במרים" עכשיו.. דן לא זכה לראות את מרים רצה, אבל היה ברור שחלק גדול מהעובדה שהיא סיימה את הריצה למרות כל הקשיים שליוו אותה, קשורה בכך שהיא הרגישה שדן לא עזב אותה לרגע. הוא ליווה אותה ברוחו לאורך כל המסלול הקשה עד לקו הגמר.

כשנסעה מרים לרוץ גם את מרתון לונדון, היא קיבלה מכת קור ופרשה מהמרוץ. היא אמרה שהסיבה לא הייתה מכת הקור, אלא העובדה הפשוטה שדן לא היה איתה.

סיום המרתון של מרים פרחי בניו יורק ריגש וגרם לכולנו לבכות.
זה היה ניצחון ענק של גוף ונפש.

רונית הנגבי