חוש הומור

דן דן היה ילד, נער וגבר רציני. אבל מתחת לרצינות, הסתתר לו שובב לא קטן. מי ש"עלה" על חוש ההומור הייחודי של דן היה לא אחר ממאמנו הראשון אלישע חיים.

מספר אלישע: " דן קרא את עיתון "הארץ" מהרגע שלמד לקרוא. אני ראיתי את זה במו עיניי. אבל מתחת לאינטליגנציה הנדירה והרצינות, הוא היה ילד ושובב גדול. אני לא שוכח עד היום הוא שנא לאסוף כדורים באימון. כשכל הילדים היו רצים ואוספים כדורים אחרי דריל, דן היה עושה רק בכאילו. הוא היה בועט את הכדורים מצד אחד לצד שני או לגדר ומנסה להתחמק מהעין שלי. הוא היה הכי קטן בקבוצה אז ויתרתי לו. להפתעתי גם החברים שלו בקבוצה לא הצליחו לכעוס עליו.
את דן דן כינינו במרכז "רצפה חמה". כמו שהוא לא אהב לאסוף כדורים, הוא גם התעצל על המגרש עם עבודת הרגליים. אני זוכר שקיץ אחד ירדתי למגרש ואמרתי לו "דן דן תוריד נעליים".
הוא הוריד והרצפה מתחתיו כל כך בערה ושרפה לו את הרגליים שהוא  התחיל לקפץ. אמרתי לו: "אתה רואה דן מה זו עבודת רגליים? זו עבודת רגליים!! מאז בכל אימון כשהיה מתעצל, כולם מסביב כולל שמוליק מהמזנון היו צועקים לו במקהלה "רצפה חמה",  ודן היה מבין את הרמז ומתחיל לזוז..."

אנדי רם: " אני זוכר שבילינו המון קבוצה קטנה של כמה חברים יחד ומשום מה זכור לי בעיקר מפגש אחד שבו ישבנו אצל ערן דנק והתחלנו לספר בדיחות. היינו שם דן, ערן דנק, אופיר קורקוס ואני.  אני לא זוכר בדיוק מי סיפר בדיחה על דוד לוי (זה היה אז באופנה): "מזכירתו של דוד לוי נכנסת למשרד שלו ורואה אותו אוכל את המחשב. היא שואלת אותו "דוד מה אתה עושה?" , והוא עונה לה: "תואם IBM". אני זוכר שדן התחיל לצחוק ולא הצליח לעצור. הוא התגלגל על הרצפה ובכה מצחוק והדביק את כולנו".

ערן דנק: דן דן היה צנוע וטוב לב ויחד עם זאת, שטותניק ומצחיק - כזה שפשוט כיף להיות איתו. לא אשכח שפעם אחת חזרנו אלי הביתה ממשחק בינינו בתחרות ואור דקל שעלה לגמר מהצד השני של ההגרלה וגר אז קומה מתחתיי באותו בניין צעק לעברינו "מי ניצח"?
לפני שהצלחתי לפתוח את הפה דן צעק לו "אני". אני לא מיהרתי לתקן אותו.
דן היה שטותניק וזרמתי איתו. למחרת נכנס אור דקל למגרש ורואה שאני נכנס יחד איתו למשחק. הוא הבין שדן עבד עליו. נקרענו מצחוק רק מלראות את הפנים שלו."

תומר אבלגון: " נחקק בזיכרוני משחק אחד בטורניר זוגות למשפחה. דן ואמא שלו רונית שיחקו נגד אימא שלי ונגדי. אימא שלי לא שחקנית גדולה. אבל דן היה כל כך תחרותי, שכל המשחק חבט את כל הכדורים אליה. הוא מעולם לא ויתר על משחק וגם לא בפעם ההיא. מיותר לציין שהובסנו ללא רחמים. כשנפגשנו בניו יורק אחרי הרבה שנים, הצעתי לדן ללכת קצת לחבוט כדורים לזכר ימים עברו, אבל הוא אמר לי: "אם אתה משלם לי על שיעור פרטי אז בכיף..."