אנחנו מכירים מגיל 8 עם הפסקה של 25 שנה באמצע... דן היה הילד המרגיז הזה, שהיה הכי טוב בקבוצה, למרות שהיה הכי קטן בגודל ובגיל...הוא היה הילד הזה שאלישע אף פעם לא שלח להכות לבד בקהנד מול הקיר עד שתנועה תהיה מושלמת, כי של דן כבר היתה, זה שמסתכלים על הדירוג שלו שמודפס על הדפים שתלויים ליד המזנון של שמוליק בקנאה, זה שבטורניר אמהות ובנים חבט הכל לאמא שלי שבקושי החזיקה מחבט כי ההישגיות והמצוינות מעל הכל (אגב, גם רונית לא טמנה ידה בצלחת במשחק הזה...), זה ששומעים עליו לאורך השנים כמה הוא מצליח, וזה שאחרי ככ הרבה שנים שלא התראינו קיבל את פנינו בניו יורק כאילו רק אתמול קרע לי את התחת באימון, והסתלבט עלי כשהצעתי שנלך להכות פעם - אמר לי ששעה איתו זה $200

סשה הילדים ודן הפכו להיות חלק מהמשפחה שלנו בניו יורק מאוד מהר. מהשיחה הראשונה ששאלת אותי בצורה מאוד אופיינית, ספק מזלזלת...״מה אתה עושה פה, אתה נשוי?״ ואז התלהבת מהתשובה (אני מצטט: ״פששש אחי שיחקת אותה״) ועד ליום הנורא ההוא הרגשנו במחיצתכם הכי בבית שאפשר.

בין דנה לסשה נוצר סיפור אהבה מהדאבל דייט הראשון שלנו ברוזה מקסיקנה, ולנו נשאר רק לעמוד בקצב. עשינו המון במעט מדי שנים - מסעדות, ארוחת שישי, חגים, שבתות, מסיבות שניגנת כדיג׳י דה קוקו, נסיעות, הוריקנים, עברנו דירות, נולדו ילדים מדהימים, ובעיקר נהננו להיות ביחד.

לך ולי, אני רוצה לחשוב, היתה מערכת יחסים מיוחדת. למרות שאתה צעיר ממני, אתה הבוגר יותר, המתוכנן, הפרפקציוניסט, הידען. תמיד ידעתי למי לפנות בשאלה אם אני רוצה לשמוע עצה אמיתית וכנה - גם אם לא אהבתי את התשובה - או במילים אחרות עצה ואוזן קשבת מחבר אמיתי.

הבגרות, היסודיות, ההתעמקות שלך בפרטים והגישה של הכל או כלום, תמיד הרשימו אותי, גרמו לי לרצות להשתפר, היוו לי לדוגמא ונתנו תחושת ביטחון שיש על מי לסמוך, כי אתה יודע על מה אתה מדבר - זה חסר לי.
אין מי שיגיד לי שמניית טסלה בפחות מ 200$ זה מחיר מצויין, אם אתה רוצה לבנות פוזיציה (אני בכלל לא ידעתי שבונים פוזיציות רק רציתי לקנות קצת מניות), להסביר בהתלהבות על האקו סיסטם של אפל (כשרק שאלתי אם אתה משתמש במק גם בעבודה), להתווכח למה נדאל הוא הכי טוב אי פעם (בזה לא שיכנעת אותי) או לעוף על רעיון מטופש לקנות בית באפסטייט ולתת תחושה שזו ההשקעה הכי טובה שיש (זו לא).

מעל הכל תמיד היה תענוג לראות אותך מתרכך כשהיית סביב ילדים, ובעיקר כשדיברת בעיניים נוצצות מאהבה על סשה, עומרי ומיקה והיית גאה ומאושר בהם כ״כ. הטקילות שקנית לכבודם כשנולדו, הטניס בסלון, התמונות שהשווצת בהן, וידאו מסקי שנסעת עם עומרי ועוד. אגב, אני בטוח שתסלח לעומרי שבנסיבות השנתיים האחרונות הפך להיות אוהד חיפה. זה לא תענוג גדול להיות אוהד שלהם, אבל לפחות יהיה לו עם מי לראות משחקים, אם זה יתאים ללוז של סשה....

מעבר לתחושת הכאב והעצב הנורא, גם היום קשה להשתחרר מתחושת הטלטלה וההלם שאחזה בנו למשמע הבשורה הנוראה לפני שנתיים. התחושה היא שאתה עדיין כאן, מוחשי כאילו לא עבר זמן כלל ותחושת ההלם לא ממש עוברת. אתה ממשיך ללוות את חיינו וההשפעה שלך לא נעלמה.

אחרי היום ההוא אמרנו לסשה שאנחנו מרגישים כמשפחה ושלא משנה איפה ומתי אנחנו מבטיחים שנהיה שם בשבילה ובשביל הילדים לכל דבר ואני מקווה שהצלחנו לעמוד בהבטחה. היום אני שב ומבטיח שנעשה הכל על מנת שהחזרה שלהם לניו יורק תהיה חלקה וקלה ככל שאפשר.

אתה חסר לנו מאוד ואנחנו מתגעגעים.

 

תומר אבלגון